אמאאאא!!!! אמאאאא!!!!

האם ילדים צריכים יותר את אמא בגלל הזמן שבילו בבטן שלה?
האם בגלל שהיינו התנור שלהם במשך 9 חודשים זה "build-in" ש"אין כמו אמא"?
אני כותבת את זה עכשיו בימים קשים יותר כשרום חולה וכל דבר רוצה לעשות רק איתי. ובשגרה מיה מעירה בבוקר גם רק אותי "כי אבא ישן" (ואני לא???).
ובכלל, רוב תקופות החיים של שני החמדמדים האלו אני ברירת המחדל שלהם, אותי הם רוצים תמיד.

חודשים אחרי שכתבתי את הפוסט הזה גיליתי את הפוסט של רביטל!

"ומה עם אבא??" אני זועקת. הוא באמת רק "תורם הזרע" כמו שצוחקות תמיד הנשים בקבוצת הפייסבוק מאמאמצחיק?

קשה לי לאכול עם רום עליי, קשה לי לישון עם רום עליי שלא משנה שכבר שנה וחצי מאז שהוא לא יונק הוא עדיין שולח ידיים לציצי שלי ולא משנה כמה אני מבקשת ומורידה לו את היד הוא ממשיך. קשה לי לא לישון שעתיים באמצע הלילה כי רום לא נרדם וכשהוא סוף סוף נרדם מיה מעירה אותי. וגם קשה לי להתנצל כל הזמן שחשובה לי השינה. החצי שלי לא מבין מה אני עושה מזה כזה עניין אם רום ישן שנ"צ בזמן או לא, או למה אני מתנהגת כאילו אני במשימה של "המירוץ לשעון" שהיא שב-20:00 הם כבר ישנו במיטה וכל ערב כשזה לא קורה אני מרגישה כישלון עז שמתחזק יותר כשמסביבי פוערים פה בתדהמה כששומעים שרום הולך לישון ב-21:00 ולפעמים מאוחר יותר. כי איכשהו אצל כולם ב-20:00 הילדים כבר ישנים אם לא קודם. אני מרגישה איזשהו פספוס כל ערב כשזה לא קורה.
בתקופות המאד קצרות בהשפעת הדרכות הורים שעשינו זה כבר הסתדר לסביב ה20:00-20:30 והרגשתי חופשייה יותר ללכת לשיעורי הספורט שמתחילים ב-20:30 לקבוע עם חברות לא ב-21:00 שוואלה זה כבר מאוחר וכולנו רק רוצות לישון בעצמנו, ובכלל לעשות דברים גם בערב ולא לקרוס לאכילה רגשית (כן למרות ששנינו רזים, זה לא משנה) ולפצות את עצמנו כל ערב עם איזה גלידה/ קורנפלקס/ משהו מושחת אחר כי אין לנו כוח לאכול משהו יותר טוב ובטח שלא להכין.

ובכל זה, הכי נמאס לי להתעסק עם זה.
"אני אשחרר", אני חושבת לעצמי ואזרום עם זה. "מתישהו זה ישתנה". אבל בתוך תוכי זה מפריע לי, מפריע לי שלמרות מיליוני ניסיונות ושיטות זה לא עובד ושאני לא באמת יכולה להשלים עם זה. מפריע לי שזה כזה עקרוני לי ומשפיע על כל היום שלי. מרגישה שאנחנו עושים משהו לא בסדר שבסוף גם פוגע בשלווה שלנו בלהרגע בערב וגם בבריאות שלהם שהם לא ישנים מספיק.

מה הפתרון? הראש שלי תמיד רץ לשם. לפתור, doing ולא being.
קודם כל - חמלה. לעצמי. זה בסדר להיות עייפה ולהתבאס כשדברים לא זורמים כמו שרציתי. יחד עם זאת אני פחות רוצה לגרור את העצבים שלי על המצב על כולם ולא מצליחה להסתיר את מורת הרוח שלי כשדברים לא מסתדרים. אז אולי לשלוט יותר שם בתחושה, לנשום, לזרוק את השעון לפח… משהו כזה… וכשהעצבים ממש בוערים לא לצעוק על הילדים, לבקש מהחצי שלי ברוגע שישתלט רגע על העניינים ולעשות משהו אחר - לאכול משהו, להתקלח, לקרוא משהו קצר.

הלוואי ואצליח ליישם. אני כבר באנרגיות נמוכות מהלילה והבוקר.
הולכת לעשות פדיקור ולחזור, מקווה עם יותר אנרגיות להנות גם בערב.