נקמת הטרקטור

היום נפגשנו בפארק עם חבר של רום מהגן. החבר לא רצה ממש לשחק  בכדור/בועות סבון וכו', אלא נמשך כל הזמן החוצה להסתכל על רכבים בכביש הראשי.
אף פעם לא חשבתי לשבת להתבונן על התנועה... מבחינתי רכבים על הכביש זה פקקים, בלאגן, סיוט, תנו לי רק להתקדם ולהגיע לאן שאני צריכה.
רום ומיה הסתקרנו גם לצאת מהפארק לראות את הרכבים החולפים בכביש הסואן וכך ישבנו כמה דקות ובהינו. מכירים את זה שאתם מדברים בטון מתלהב בשביל הילדים: "וואו, הנה טרקטור! תראו הנה אוטובוס! והנה משאית אדומה! איזה מגניב!".
האמת? הפעם באמת התלהבתי! פתאום הסתכלתי על הרכבים במבט חדש ומרענן, מבט של ילד שרגיל לראות את כלי הרכב האלו רק כצעצועים בבית.
‍

לא רק צעצוע. תמונה: unsplash

בזכות הילדים אנחנו זוכים להרבה רגעים כאלו. להסתכל רגע על דברים לא כדבר הפונקציונלי שלהם בלבד. הדימיון של הילדים (זוכרים שגם לנו היה כזה אחד יותר בשימוש פעם?) מאפשר לשולחן פינת האוכל להפוך לבית סודי, לערימת כריות שיורדת מהכורסא להיות מגלשה, לקערה להפוך לכובע, למסדרון להפוך ליער של מכשפות ועוד מלא דברים שהילדים יכולים לגרום לנו לראות אחרת פתאום. כסוג של משהו "קסם" ולא כ"דבר עצמו". מזכיר לי מאד כשלמדתי קולנוע את המושג הזרה שטבע ויקטור שקלובסקי:

"טכניקה אמנותית שבה מוצגים דברים מוכרים ונפוצים בדרך מוזרה או בלתי מוכרת, כדי לשפר את תפיסת המוכר... להציג את העולם כזר. בכך היא משחררת את האופן המורגל שבו אנו קולטים את הדברים, מרעננת אותו, ומחזירה לדברים את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים להבחין לאחר זמן ברחש הגלים, אומר שקלובסקי, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה"

(ויקיפדיה)

ואם כבר נסחפנו קצת, אז זה זרק אותי לתמונה המפורסמת של מגריט "בגידת הדימויים" שבה מצויירת מקטרת אבל כתוב "זו לא מקטרת".

זו לא מקטרת. תמונה: ויקיפדיה

‍

הילדים, אם רק ניתן להם, יקחו אותנו חזרה לעולמות הדימיון שהכל אפשרי וכל מזלג יכול להיות מסרק (היי אריאל מבת הים הקטנה).  לפעמים הצעצועים שאנחנו קונים להם הם כל כך מנסים לדמות את הדבר עצמו שזה עלול להפחית את השימוש בדימיון. משחק עם ארגז מקרטון, מטפחת, כובע או כל דבר שדווקא לא מוגדר כ"משחק ילדים" יכול לפעמים להוביל לפרץ דימיון ויצירתיות יותר ממשחקים קנויים ומוגדרים.