החלטנו לנסוע לטייל, לגור ולעבוד מרחוק בתאילנד למשך שנה. ההחלטה הייתה תהליך שלקח כמעט שנה בין המחשבות וההשתעשעות ברעיון לבין באמת ללכת על זה. בדימיון שלנו (ומאנשים שדיברנו איתם ותכנים שקראנו) האווירה בתאילנד (וספציפית בקופנגן בה נרצה לגור), רגועה, הקצב אחר, פחות אינטנסיבי מהחיים בישראל, יש המון מקומות יפים, נוכל לצבור חוויות חדשות וגם אפשרות לגלות דברים חדשים על עצמנו. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים בעיקר כי להשאר באזור הנוחות זה אולי בטוח אבל משעמם ולא מוביל לשום דבר. אז מה היו הסיבות שלנו למהלך ואיך הגענו להחלטה הלא צפויה הזו?
1. קורונה – זרז תהליכים
מה שהסגר הראשון, השני והשלישי גרמו לי להרגיש ולעשות אני לא חושבת שהיה קורה בכמה שנים טובות. ההתכנסות הזו פנימה, פיזית ונפשית, עם המשפחה שלי בבית גרמה לי "ליטרלי" לעשות בדק בית עם עצמי ולחשוב מה אני באמת רוצה לעשות בחיים.
יצאתי לחל"ת - אז משהו מאד מרכזי ומשמעותי בחיי (הקריירה!) היה ב"הולד". בסגר הראשון בקושי יצאנו מהבית אז כל משימות היומיום הרגילות והשוטפות שלוקחות גם הן הרבה מאד מהזמן והאנרגיה (חוגים, חברים, סידורים) ירדו מהפרק. וכמובן - לא נשכח - מעלינו מרחפת עננת סכנת קיום (כי לא משנה שאנחנו נחשבים "צעירים", הקורונה היא לא מחלה פשוטה ולא משהו שכדאי לחלות בו ובטח שלא הילדים שלנו).
כל זה באמת פינה את הזמן לחשיבה עמוקה, כנה ואמיתית. מפתיע, אבל דווקא עם הילדים בבית בין יצירה, משחק והרבה הכנת אוכל, מצאתי את התשוקה והרצון לחיפוש. איך שרום היה נרדם לשנ"צ ומיה נחה מול הטלוויזיה הייתי מתחילה בחיפושים אחר הדבר הבא שיתן לי את התשוקה בעשייה. המשכתי גם בערב כשהילדים הלכו לישון.
החיים כל כך לא צפויים - מי דמיין מגפה עולמית כזו חוץ מביל גייטס וכמה מדענים? מי ידע שכשהקורונה תעזוב את ישראל תתחיל מלחמה עם טילים מעל הראש? מי ידע שביבי לא יהיה ראש ממשלה לנצח?
חבל להעביר את הזמן עד לסופ"ש, עד לחופשה הבאה, עד שהילדים יגדלו, עד שנצא לפנסיה. החיים קורים עכשיו והזמן הכי טוב להנות מהם הוא... עכשיו. אחר כך מי יודע מה יקרה?
הקורונה עבורי הייתה מאירת עיניים ומניעה לפעולה. בזכותה הקמתי סוף סוף את הבלוג הזה, התנדבתי כמנהלת קהילה במיזם שאני מאמינה באג'נדה שלו (מאמאטק) ואזרתי אומץ לצאת מאזור הנוחות שלי ולחפש עיסוק חדש אחרי 6 שנים מדהימות כמנהלת תקשורת שיווקית בתיאטרון גשר.
המסע לדיוק הקריירה שלי, כשהמטרה היא להיות בעשייה משמעותית שבה אני נותנת מעצמי עבור החברה, מעצימה ומעניקה משהו ערכי לאחרים ובכך מרוויחה גם את הערך שלי - עדיין בעיצומו.
2. Olo - Only live once
בשנה שהיינו בסגרים ובין סגרים עקבתי בפייסבוק אחרי העמוד של משפחת רוזנטל המכונים OLO שהם גם ראשי תיבות של Only live once אבל גם שמות שלושת הילדים במשפחה: אופק, ליעד ואור. משפחת רוזנטל הם משפחה מקסימה שעזבה את החיים הבורגניים בגבעתיים וטסה לטיול בעולם. הם לא ידעו שהקורונה תגרום להם "להתקע" בקופנגן כשהעולם סגור בעוד בתאילנד אין בכלל קורונה, אין כמעט תיירים והם יכולים להנות מכל מה שיש למדינה המופלאה הזו להציע.
אפרת, אם המשפחה מתעדת את המסע שלהם בכתיבה עוצרת נשימה ויוצאת דופן. כזו שמרתק לקרוא אותה גם בלי קשר למסע במדינה אחרת כי היא משתפת במסע שהוא גם לגמרי פנימי ומרתק. הפוסטים שלה, מלבד היותם כתובים מצויין, נוגעים ומרגשים גם משלבים תמונות שאין דרך אחרת לתאר אותם מלבד מעוררות קנאה וכל מי שרואה אותן חושב: "אני רוצה להיות שם עכשיו!".
אפרת גם הכינה מדריך מדוייק ומפורט למסע הכולל מהן הפרוצדורות שיש לטפל בהן אחרי שמחליטים שרוצים לטוס, מה כדאי לארוז ומהי הדרך היעילה ביותר לאריזה, מה מצב הרפואה בתאילנד מניסיון אישי, אילו מסגרות לילדים יש באי ואיך ממשיכים ללמד אותם לקרוא ולכתוב בעברית, טיפים לטיולים ברחבי המדינה ועוד ועוד. האינסטגרם שלהם מאלף ואני ממליצה לעקוב!
התייעצתי עם אפרת במייל במספר שלבים בתהליך ההחלטה שלנו והיא תמיד ענתה במהירות וברוחב לב.
אפרת, את מקסימה ואני ממש מחכה לפגוש אותך! קראתי שנטעת את הרעיון למסע להרבה משפחות. איזה מרגש וכמה משמעותית את! אנחנו לגמרי מגיעים בזכות התיעוד, העצות, הרוגע והשלווה שהגיעו מהניסיון שלכם אחרי הצעד הענק שעשיתם ובמיוחד לאור העובדה שרוב החששות שהיו לך לפני מאד דומות לשלי (למשל בפן הבריאותי, רמת בתי החולים וכו'). המענה להכל מאד עודד ודירבן אותנו ללכת על זה. אז תודה!
3. מחלום למציאות
לפני כמעט שנה נחשפתי לתרגיל שבו נתבקשתי לתאר יום פנטזיה בחיי, יום מושלם שכולל את כל מה שהייתי רוצה בהכי מוגזם, ללא שום הגבלה, לכתוב כאילו הכל אפשרי. כתבתי את הטקסט לתרגיל ב-1/9/20 לפני שבכלל חשבתי על הרעיון של מסע לתאילנד. הטקסט נפתח כך:
"שוב התעוררתי לרחש הגלים. לא ידעתי שכשגרים בוילה על החוף בתאילנד, הגלים הם השעון המעורר..."
בפנטזיה שכתבתי אנחנו שוכרים וילה עם בריכה, אני קמה יקיצה טבעית, עופר כבר בבריכה עם מיה ורום. יש לנו מבשלת שמכינה עבורנו בופה ארוחת בוקר. אני לוקחת ספר, מחברת כתיבה, מים, מגבת ואננס תאילנדי מושלם ויורדת הישר מהוילה לחוף. אני חוזרת לארוחת צהריים עם המשפחה (כמובן שהמבשלת מכינה הכל, מה פתאום שאני אבשל בפנטזיה שלי:)). לפתע אני מקבלת טלפון ממפיק TED בניו יורק שמזמין אותי להרצות בעוד 3 חודשים שם (על החלק הזה אני עוד צריכה לעבוד, מה הסיפור שלי שיתאים להרצות עליו בטד😊). בהמשך טקסט-החלום, עופר מארגן בהפתעה שההורים שלי יבואו אלינו! מארגן גם ארוחת ערב רומנטית על החוף ובסיומה מסיבת הפתעה בה כל המשפחה והחברים שלנו מהארץ מגיעים גם.
ב-1/9/21, שנה אחרי שכתבתי את "טקסט היום המושלם", אנחנו כבר נהיה אחרי שבועיים בפוקט, אז אפשר לומר שלפחות חלק מהחלום הולך להפוך למציאות!!!
4. שנה בתאילנד? למה לא בעצם?
השילוב של הסגרים, המעקב אחרי OLO, הטקסט שכתבתי כתרגיל והרצון לחוות את החיים אחרת גרמו לי לחשוב למה תאילנד צריכה להשאר כחלום? כאיזה משהו לשאוף אליו אבל בכלל לא להתכוונן אליו? כאילו שחלומות צריכים להשאר במגירה או כמשהו שמחזיק אותנו ביומיום הסיזיפי כדי לחשוב שלפחות יש לנו חלום. הרי אם לא נגשים אותו נוכל להמשיך לחלום ולפנטז והוא ישאר כ-"משהו לחכות לו". אבל לחכות למתי?
אני לא זוכרת את הרגע המדוייק שהצעתי לעופר שנצא למסע הזה בתאילנד. שנינו השתעשענו הרבה זמן ברעיון של לגור שנה במדינה אחרת (לפני הקורונה רצינו לגור בכפר באיטליה) וגם הרעיון הזה על תאילנד ריחף באוויר כמשהו שנשמע טוב אבל לא באמת ישים ולא התייחסנו אליו ברצינות עד שהתחלתי לקרוא יותר ולחקור במיוחד בזכות המדריכים המעולים של אפרת. אז התחלתי להאמין שזה אפשרי.
5. The time is Now
מיה עולה לגן חובה, זו בדיוק השנה לפני כתה א', רום עולה לגן עירייה, כך ששניהם לא ממש מפסידים משהו ולהפך, הם הולכים ללמוד הרבה יותר דברים משאי פעם יוכלו ללמוד אם נשאר רק בסביבה הקרובה והמוכרת לנו.
ההורים שלנו בריאים ופעילים (טפו טפו טפו) ועופר לגמרי יכול להיות "נווד דיגיטלי" כלומר להמשיך לעבוד מכל מקום בעולם באמצעות לפ טופ ואינטרנט. זה ממש לא משנה לאנשים שהוא עובד איתם אם הוא עובד מהמשרד בבית שלנו בכפר סבא או על החוף בקופנגן מול נוף מטורף. הקורונה חיזקה עוד יותר את העבודה מרחוק ופגישות זום. עכשיו זה הזמן שלנו.
ואני? בפוסט הבא אכתוב על המטרות שלי במסע, על החששות, העיכובים והספקות שהיו לנו בדרך שהיא לגמרי רכבת הרים אחת גדולה.
הייתם יוצאים למסע כזה? למה לא? למה כן?